הוצאת ספרים כפרויקט אמנותי *

(... וניסוי חברתי)

במשחק הגומלין של תרבות ספרי שמע המבוססת על המאפיינים של ›מסורת בעל פה‹, תוכנית ספרים, אירועים ציבוריים וסביבתה של קבוצת אמנים, התפתח onomato Verlag כדוגמה לצורת שידור, מסורת פתוחה ואמנות של זיכרון. לכן זהו גם ניסוי חברתי בקנה מידה קטן.

באמצעות תרבות ספרי אודיו שמתחברת למאפיינים העתיקים והאיכותיים ביותר של ›המסורת שבעל פה‹, נראה שניתן להפוך קולות, הידועים בשמותיהם אך לעתים נדירות ›בשימוש‹, למורגשים שוב ושהחיים ינצחו. הדוברים מתאימים יותר לתדמית של סוחרים שמתוקף 'חזרה' והתאמה אישית מספקים תיווך יעיל.

מתוכנית ספרי האודיו הטהורה בתחילה, פותחה תוכנת ספרים המבוססת על דמות זו. החל להופיע הקשר התייחסות: קווים והדהודים בצורה פתוחה של מסורת, בפרדוקס של יכולת ההעברה וחוסר השלמות של המחשבה.

שימו לב: זו לא גישה פרוגרמטית שעולה כאן, אלא דוגמה ל'ניתנות להעברה', כפי שאפיין ולטר בנג'מין בראייה לקפקא כהתפתחות נוספת של המסורת בעידן המודרני. "קפקא", אמר בנימין, "היה צריך לחשוף את האמת כדי להציל את ההעברה".

›לוותר‹ כאן אין פירושו ›לוותר‹, אלא להדגיש ולמקם זאת ברחבה. חוסר הנמנע של החשיבה הוא הבלתי נמנע בצורת הרבים של מסורת, שממנה יכול לצאת משהו כמו ›מוזיקליות‹, אופק המשמעות של מה שכיום הוא "ים פתוח" (ניטשה), כביכול. חנה ארנדט מתארת ​​את הפרדוקס הפורה של מסורת פתוחה ופעילה במאמר על בנימין:

"וולטר בנימין ידע ששבירה במסורת ואובדן סמכות אינם ניתנים לתיקון, ומכאן הסיק שהוא מחפש דרכים חדשות להתמודד עם העבר. הוא הפך לאמן בזה כשגילה שהיכולת להעביר הלאה את העבר התחלפה בציטוט, והסמכות התחלפה בכוח הרפאים להתיישב חלק אחר חלק בהווה. (...) במקום האמת המחייבת בא מה שהיה במובן מסוים משמעותי, בעל משמעות; וזה, כמובן, כפי שבנימין ידע היטב, פירושו ש"עקביות האמת... אבדה. (...) 'אמת', הוא אומר, זמן קצר לפני שהפרת המסורת חשוכת המרפא ואובדן הסמכות נכנסה לתודעתו המלאה, 'איננה גילוי שהורס את הסוד, אלא גילוי שעושה עמו צדק'".

יכולת העברה במובן זה מחייבת עיצוב, צורות, ›פסל חברתי‹, או, כמו במקרה זה, עבודת הוצאה לאור - המביאה את ›הארכיון‹ לחיים ומקרבת אותו לאנשים. עם זאת בחשבון, onomato Verlag מרחיבה את המגוון שלה.

צורה חדשה של מסורת בעידן המודרני

התפתחותה של תרבות מסורת חדשה היא מוטיב בסיסי של עבודת ההוצאה לאור שלנו. עם הספרים וספרי האודיו שלו, הופעתו של הקשר התייחסות, תרבות של קריאה בקול בעקבות מסורת בעל פה והסביבה של קבוצת אמנים, onomato Verlag מופיעה כניסוי בבדיקת צורה חדשה של העברה. זהו הניסיון ליצור אמנות הזיכרון כצורה של 'חזרה' שהיא גם מקיימת וגם פתוחה. זוהי התשוקה לתרום לקיימות משמעותית של הנפש ב"דיאלקטיקה פתוחה".

יצא כך: שהעבודה שלנו עוסקת בסופו של דבר ביצירת משמעות. הלעג למניע כזה נראה מובן. אבל רק תחשבו על הכמיהה כמעט, שמתבטאת בקריירה של מונח כמו קיימות: בתאוצה בכל מקום יש עדיין מה לתפוס.

בצורה של אמנות זיכרון, נראה לנו שאפשר להבין זרמי תת ארוכי טווח, לרוחב הייחוסים הרגילים, לדמיין סוג של "ידע רדום" של המוח האנושי, לקצר את הקודם עם הזרם. , להקליט עבודות מקדימות, לעצב אותה מחדש ולהפיכתה למוחשי.

אנחנו בונים על אישים כמו חנה ארנדט ולטר בנימין. לאחר שהתגברו על המסורות הסמכותיות, הם מציינים, "נדרשות דרכים חדשות להתמודדות עם העבר" (ארנדט). רגעים חיוניים של חיים משותפים, אחד מוסיקליות אתית על, תחושה כוללת של מטרה, כן עידוד (הולדרלין), לצמוח מתוך זיכרון פואטי. בנימין מדבר על ה אמינות, פרנץ קפקא מאחד קבלה חדשה (במובן המילולי תוֹרָה). ויטגנשטיין מתאר גם אתיקה כ טרנסצנדנטלי, כהד לנקודות מבט פואטיות ביחס לבלתי מוסבר. 

ניתן לזכור מסורות ורגעים מכל הזמנים והתרבויות, להנמק אותם, להתייחס אליהם ולהשתמש בהם להתפתחות אישית. "כל הקיום שלנו", אומר מוסיל, "הוא רק אנלוגיה." לעולם לא יחזור תסריט, א סולה scripturaכדי לחסום את הנוף. זה לא אומר בשום אופן התכחשות לאווירה האזורית, המשפחתית והדתית, אלא הבאתן לחיים באמצעות חזרה חופשית, התייחסות והבנה עצמית: "לכן ניתנת לאנשים המסוכן ביותר, השפה... שהם יכולים להעיד מה שהם..." (פרידריך הולדרלין)

"לאן נעלם אלוהים... האם שתינו את הים?" הקריאה המודאגת של ניטשה היא בה בעת ההקדמה לרוח החופשית: "...סוף סוף האופק נראה שוב חופשי, בהנחה שאינו אור, סוף סוף מותר לספינותינו להפליג שוב, כל סיכון של המכיר מותר שוב. , הים, שלנו הים שוב פתוח, אולי מעולם לא היה 'ים פתוח' כזה" 4.

בהקלטה של ​​הבכור אשר מסורת שבעל פה - אנחנו מדברים גם על אחד תיאוריה שמיעתית - תרבות הקריאה בקול מופיעה בדמותם של סוחרי המסורת שבעל פה. מתוקף חדירה אישית בעת התמודדות ממושכת עם התוכן, הדוברים משחזרים את הטקסטים ולעתים קרובות הופכים אותם למוחשיים: "הדבר המובן ביותר בשפה הוא לא המילה עצמה, אלא הטון, העוצמה, המודולציה, הקצב, איתם מדברים סדרה של מילים - בקיצור, המוזיקה מאחורי המילים, התשוקה מאחורי המוזיקה הזו, האדם שמאחורי התשוקה הזו: כל מה שלא  אפשר לכתוב"5.

חידושה של ›מסורת שמיעתית‹ הוא גם מעצב לצורת הרבים הפתוחה של משהו שניתן להעביר הלאה. סוחרי המסורת שבעל פה לא היו נאמנים ליצירה. בהתמודדות עם המסורתי, הם הרגישו חופשיים לסדר מחדש או לצייר את הסיפורים לפי טעמם. של ה אינדיבידואלי לחלוטין, האינדיבידואליות הרדיקלית - כאן הרגע הנצחי של חוסר השלמות טמון בזיכרון קולקטיבי, הפרספקטיבה החופשית תמיד במסורת של מה שלעולם לא ניתן לקבוע באופן כללי, אלא תמיד מודה או מוכחש מחדש על ידי כל קורא או מאזין שהגיע אליו"6.

מצד שני: דימויים ודפוסים סיפוריים, האווירה והמוטיבציה של הנרטיבים נשמרו במשך אלפי שנים ובכל התרבויות. בפרדוקס הזה - או יותר נכון מַשׁלִים של חופש וקביעות, חוסר שלמות וודאות, מופיעה השיטה של ​​צורה חדשה של מסורת. שיטה ששורשיה בשירה עצמה.

לפיכך מתודולוגיה פואטית של הלא נודע, המתוארת על ידי סימון וייל, ויטגנשטיין וקפקא, מבקשת להבטיח לעצמה סיבה מבלי לבסס אותה, את עצמה לכך. בלתי ניתן להריסה (קפקא), ליצור קשר עם הפרדוקס העליז משהו של ודאות פתוחה, לפחות לחקור אותה, או במילה של מישל פוקו, במובן של דיאלקטיקה פתוחהלחשוף לא מודע חיובי של הידע שנמצא בכל מקום.

 

כך נפגש קירקגור ב"עשיית האהבה", "מה שבעצם בלתי נדלה במלוא עושרו אינו ניתן לתיאור אפילו בפעילותו הקטנה ביותר, בדיוק משום שהוא בעצם נוכח לחלוטין ובעיקרו לא ניתן לתאר", עם ולטר בנימין, "האמת היא לא התגלות ש הורס את התעלומה, אך גילוי שעושה עמו צדק "- ומוצא התאמה גם בהשלמת הוודאות של קפקא ובחוסר ההסבר של המחשבה:" האגדה מנסה להסביר את הבלתי מוסבר; מכיוון שזה מגיע מסיבה של אמת, זה חייב להסתיים שוב בבלתי מוסבר." (W. בנימין)

במתודולוגיה ותרבות של חשיבה אוניברסלית-פואטית מופיעה האפשרות של צורה חופשית, קוסמופוליטית, של הרגעה שמבינה גם כיצד לשלב זרמים ורגשות דתיים ביחסיה אל הבלתי ידוע.

Onomato Verlag הוא יותר ניסוי מאשר מפעל מסחרי בפיתוח אמנות זיכרון כזו; צץ כמעט בלי כוונה מתוך תשוקה לדברים... - ועכשיו אנחנו עוקבים בעניין אחר מה זה עשוי להיות עבור תרבות יזמית להתחיל יותר מהדברים עצמם.

כאן, גם בקרבת חוג האמני אונומטו, נוצרת צורה שבה מנטליות הפעילות הכלכלית היא חלק מהביטוי האמנותי. שיתוף הפעולה בשזירה של קבוצת אמנים, עסק משפחתי וזיקות בחירה לפיתוח אמנות חדשה של זיכרון ומסורת עשוי במובן זה כאחד פלסטיק חברתי, כמו עצמך בתור א פרויקט אמנותי להיות מובן.

כך אנו מבינים את ההוצאה לאור של ספרי האודיו והספרים שלנו, כעת גם עיצוב צורות מקשרות כמו ב- ›הספרייה kepos‹, במובן של מסורת חדשה, מעודדת, משמעותית – גם מרגיעה.

1  חנה ארנדט: ולטר בנימין, מסה, 1968/1971  /  2  שם שיר מאת פרידריך הולדרלין  /  3  פרידריך הולדרלין  /  4  פרידריך ניטשה, מתוך: המדע המאושר  /  5  פרידריך ניטשה, מהאחוזה  /  6  פרנץ קפקא, מתוך מכתב לפליס באואר  /  7  פרנץ קפקא, מתוך האפוריזמים של זורואר

נהנתנות בר קיימא

נשמרים ›שרידים‹ מעצבים של המוציא לאור, כגון הפקה עצמית של אריזת ספרי האודיו. הם עדיין מייצגים את ההתאמה בין מוטיבציה ואופן ייצור. ההיבט ה"שונה לגמרי" של האוריינטציה כולה בא לידי ביטוי במלאכת היד וברושם הביבליופיל.

ההוצאה מופיעה גם כניסוי חברתי במובן של אוריינטציה חדשה במוטיבציה לעבוד. מוטיב התשוקה כהשתתפות משמעותית הוא פרספקטיבה אמיתית. המונח 'אידיאליזם' לא ילכד במלואו את האופי המהותי. ניתן לתאר את הכוחות הנובעים מהחיבור לדברים עצמם ולכן גם נמשכים, הגשמת התשוקה וההנאה מ"קשת חיים" גדולה יותר כ"נהנתנות בר קיימא". כמבחן גם ביחס לשינוי חברתי, בו מתבשר שחרור מעבודה מכנית, אך החופש הנלווה אליו נוטה יותר להיחווה כפחד. 

יש לקוות שבנוסף לתשומת הלב לסכנת אובדן הפרנסה האקולוגית, תתפתח תחושה של אובדן מקורות חיים פואטיים. הרי התרבות השירית אינה רק 'מבנה-על', אלא מהות וצורה נשגבת להיווצרות של משהו חמקמק כמו 'מוזיקליות' והיווצרות הלב - ובכך מהותי לחברה ולקהילה גלובלית.